<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"ג</h1>
<h2>דף יט.</h2>
המראות שהיו חכמים מטמאין בהן חמשה הן, האדום כדם הקזה, והשחור כדיו, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה ממקום ידוע בא"י, וכמזג היין השרוני. ואין אנו צריכין לכתוב משפטי בדיקותן, שכבר גזרו עליהן בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל, בין שהיה עמוק הרבה או דיהה הרבה טמא, וכן כל מראה שחרות. אבל הירוק והלבן, אעפ"י שסמיכתו כדם ה"ז טהור.
<h2>דף כ:</h2>
ונאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו, ואם היה ירוק או לבן מטהרין לה.
<h2>דף כא.</h2>
המשלכת חתיכה, בין אדומה בין לבנה או ירוקה, אעפ"י שאין עמה דם, טמאה, א"א לפתיחת קבר בלא דם. ופעמים שטמאה משום יולדת מפני החתיכה, כמו שיתבאר.
<h2>דף כב.</h2>
ראתה דם יבש הרבה טמאה, יתר מיכן, אפילו השליכה כמין קליפות וכמין יבחושין, כל שיש בהן אדמומית או שחרות אעפ"י שהן קשין כאבן, מטמאין אותה.
<h2>דף לב.</h2>
אין הפרש בין אשה גדולה לקטנה בטומאת נדות וזיבות, אלא אפילו בא דמה ביום לידתה טמאה. וכל הנשים מטמאות בנדות, בין שפחה בין משוחררת וגיורת.
<h2>דף לו:</h2>
האשה מטמאה בין באונס בין ברצון. ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור ועדיין הוא בבית החיצון טמאה. ובית החיצון זהו בין השינים, מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה. ובין השינים עצמו כלפנים. בזמן הזה שאין בקיאות בדבר, כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה.
<h2>דף מ.</h2>
האשה מטמאה בין באונס בין ברצון. ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור ועדיין הוא בבית החיצון טמאה. ובית החיצון זהו בין השינים, מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה. ובין השינים עצמו כלפנים. בזמן הזה שאין בקיאות בדבר, כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה.
<h2>דף מג:</h2>
אין הפרש בין אשה גדולה לקטנה בטומאת נדות וזיבות, אלא אפילו בא דמה ביום לידתה טמאה. וכל הנשים מטמאות בנדות, בין שפחה בין משוחררת וגיורת.
<h2>דף נט:</h2>
אבל האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין מעומד בין מיושב, ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה, אינה חוששת אפילו בזמן הזה, שהרגשת מי רגלים היא זו, ובידוע שאין דם הבא עם מי רגלים אלא דם מכה.
<h2>דף סה:</h2>
הבועל את הבתולה, אפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו ופורש. ויושבת שבעה ימים נקיים מאחר שיפסוק הדם כשאר הרואות. מכאן אתה למד שאין תולין במכה, שאין לך מכה גדולה מן הקטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מחמת הבעילה. אפילו לא ראתה דם בתולים אין אומרים שמא הטה ועדיין בתוליה קיימין, שאין ההטיה מצויה, אלא הואיל ובעל חוששין שמא ראתה דם טפה כחרדל ואבדה, לפיכך גומר ביאתו ופורש ממנה שבעה נקיים חוץ מיום הבעילה. כשהוא גומר בעילת מצוה ופורש, יראה לי שהוא מותר לפרוש מיד כשבעל, שאם אין אתה מתיר לו כן לבו נוקפו ואומר עם הטמאה שמשתי. ויש מי שהורה שצירך להמתין עד שתמות תאותו ויפרוש, כשם שצריך במשמש עם האשה ופרסה נדה, כמו שיתבאר.
<h2>דף סו.</h2>
היה בה מכה תוך אותו מקום והרי הדם שותת, יש מי שהורה שמטהרין אותה אפילו בזמן הזה. ויראה לי שמטמאין אותה, שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה טמאה דין התלמוד, וא"כ פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים.
האשה שתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' ימים נקיים חוץ מיום התביעה, ואפילו בדקה עצמה בשעת התביעה, שמא מחמודה לאיש ראתה דם טפה כחרדל ואבדה. וצריכה בדיקה תוך ז' וטבילה בליל ח', כשאר כל הרואות. ואעפ"י שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בין טומאה לטהרה מונה מיום שלאחריו, שאין ראיית חמוד אלא ראיה קטנה לשעתה, לפיכך אינה צריכה לבדיקת הפסק.
